כובעים שונים - ראש אחד

כובעים שונים – ראש אחד

הזהות הכפולה כפסיכולוגית וכמגשרת

מאת ד"ר סוזן זיידל

בתחומים שונים של חיי, באה לידי ביטוי זהות כפולה: אזרחות כפולה, שתי שפות, "דר' זיידל, פסיכולוגית" בעבודה ו"אמא" בבית. כולנו ממלאים תפקידים רבים בלי להתבלבל ביניהם. לפני 15 שנה הוספתי לעצמי זהות נוספת "מגשרת". כמגשרת, אני פועלת לקידום הגישור בגירושין בישראל (זיידל, 1993; זיידל, 2001) ומסייעת לאנשים לסיים את הנישואין בכבוד. יחד עם זאת,  חלק ניכר מעבודתי הוא כמטפלת משפחתית, המסייעת לשקם או לשפר את חיי הנישואין. למרות המטרות ההפוכות, קיימת חפיפה רבה בכלים ובמיומנויות של שני התפקידים. לא פעם, שואלים אותי: "מה ההבדל בין שני התפקידים" ,"מה הגבולות בין טיפול לבין גישור" ,"מה הזהות המקצועית שלי".

הגדרת הגישור

במובן הרחב, הגישור הוא הליך של יישוב סכסוכים בנושאים מגוונים: סכסוכים בקהילה, במשפחה, בעולם העסקי, במקום העבודה ובתביעות משפטיות מכל הסוגים. גישור הוא עיסוק בין-תחומי המבוסס על ידע בסוציולוגיה, מדעי המדינה, עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה חברתית  (במיוחד העבודה של (Deutsch & Coleman, 2000 ;1973 , Deutsch . כמוכן,  המגשרים הם בעלי רקע מקצועי מגוון. שונה מכך, הוא הליך הגישור בגירושין; זוהי לא רק דרך ליישוב סכסוכים, אלא הליך שמסייע לבני-זוג לתכנן את עתיד המשפחה לאחר הפירוד ביניהם. בני זוג שנפרדים, עשויים להיות חלוקים בדעותיהם או בעלי קונפליקטים, אבל אין הכרח שיהיו מסוכסכים. הגישור הוא הליך שמוביל להסדר גירושין בהסכמה, הסדר שמאפשר גירושין חוקיים. 

המטרה המוצהרת של הגישור בענייני גירושין היא להגיע להסדר מוסכם בין הצדדים. מטרה סמויה, לא פחות חשובה, היא להגיע להסדר שמשרת את האינטרסים ואת הצרכים של הילדים במשפחה. הדאגה לטובת הילדים היא המניע העיקרי לעידוד הליך הגישור כתחליף להתדיינות המשפטית, ומכאן נובעת החשיבות הרבה של ידע פסיכולוגי בניהול שיחות הגישור. המגשר משמש כמורה דרך בהליך הגירושין וכמומחה בנוגע להורות לאחר הגירושין. המגשר לא מכתיב לבני-הזוג תוכנית הורית, אך הוא מספק להם מידע כללי שעשוי להשפיע על שיקולי בני-הזוג בקבלת ההחלטות.

מן הסיבות שמניתי לעיל, בתחום הגישור בגירושין, על המגשרים להיות בעלי מקצוע בענף טיפולי כלשהו: עובדים-סוציאליים, פסיכולוגים, יועצים חינוכיים, מטפלים משפחתיים או אנשי מקצוע מתחום  המשפט. המציאות בשדה והספרות המקצועית מצביעים על קיום מודלים שונים בגישור בגירושין, חלקם בעלי מאפיינים טיפוליים בעיקר, וחלקם בעלי מאפיינים  ענייניים בעיקר (Picard, 2000; Menkel-Meadow, 1995; Schwebel et al., 1994).

הגדרת הטיפול

גישות טיפוליות שונות. בהשוואה בין גישור לבין טיפול יש להתייחס לגישות השונות בתחום הטיפול. לדוגמא: בטיפול פרטני או בטיפול זוגי קיימים זרמים שונים שהם מאוד שונים זה מזה מבחינת ההתנהגות של המטפל והאסטרטגיה בה הוא נוקט. קווי הדמיון בין טיפול לבין גישור מתרבים או מצטמצמים בהתאם לגישה הטיפולית. טיפול בגישה התנהגותית, גישה קוגניטיבית והתערבות בשעת משבר דומים יותר לגישור מאשר הגישה הפסיכודינמית והגישה הפסיכואנליטית. כפסיכולוגית, אני רגילה לעבוד במישור ההתנהגותי והקוגניטיבי ובטיפול שהוא קצר-מועד, ולכן תפקיד המגשרת מתאים לי מאוד. אמנם, ה"כובע" של מטפלת או של מגשרת מכוון את עבודתי, אך בשני הכובעים אני פועלת במסגרת אותה תפיסת עולם ואותה גישה ל"מטופלים" , שהעיקרון השולט בה הוא הטלת אחריות רבה על המטופלים עצמם בכל שלבי התהליך ושדור אמון ביכולתם ובכוחם להשיג את יעדיהם. אני מנחה את השיחות, אך מאפשרת ביטוי לרצונות הצדדים ואף מייעדת לכך מקום מרכזי. גישתי היא מערכתית; המשפחה כמערכת, כוללת גם את המשפחה המורחבת ומערכות משמעותיות נוספות הנוגעות לנישואין או לגירושין ואלה באים לידי ביטוי בשיחות עם המטופלים.

תחום הייעוץ לקראת גירושין (divorce counseling) התפתח במקביל להתפתחות הגישור בגירושין, וזאת, בעקבות המספר ההולך וגדל של מקרי גירושין בארץ ובעולם. ייעוץ-גירושין יכול להיות פרטני או זוגי. הטיפול מתמקד בעיבוד החוויה של הגירושין מבחינה רגשית, בהבנת הכישלון  בנישואין, בתכנון הפירוד ובתכנון החיים במתכונתם החדשה. העיבוד הרגשי של הגירושין הינו תהליך טיפולי טהור שלא נעשה, בדרך כלל, בהליך של גישור. לעומת זאת, שיחות על הורות לאחר הפירוד ועל הכנת הילדים לגירושין מאופיינות הן בהיבטים של גישור והן בהיבטים של ייעוץ/ טיפול בגירושין. בדרך כלל, בטיפול לקראת גירושין אין התייחסות לסוגיות כלכליות ולענייני רכוש, הנתפסים כעניינים "משפטיים".

מגשר בעל כישורים טיפוליים יכול "לטפל" בכל הנושאים הקשורים לגירושין – רגשיים  וכלכליים כאחד. אף על פי כן, לאור העובדה שגישור התפתח כחלופה להתדיינות משפטית, הדגש בהליך זה, יושם על ההיבטים המעשיים של פירוק המשפחה (הורות, מזונות וחלוקת רכוש) ולא על הרובד הרגשי. ההפרדה בין ההיבטים הטיפוליים והמעשיים נעשתה גם היא בעקבות העובדה שעורכי-דין ואנשי מקצוע אחרים נכנסו לתחום הגישור בגירושין, ללא  הכישורים והידע של פסיכולוגים ועובדים-סוציאליים. למען התפתחות הגישור כמקצוע עצמאי, התגבשה שיטת עבודה שאינה דורשת ניסיון טיפולי או מיומנויות טיפוליות.

כובע אחד לכל זוג

אין זה מקובל שמטפל ישמש גם כמגשר של זוג מסויים או להיפך. עיקרון ההפרדה בין התפקידים נקבע כדי ליצור גבולות ברורים בין התהליך הטיפולי לבין תהליך הגישור. עיקרון ההפרדה נקבע גם כדי להבטיח את הניטרליות של המגשר שאמור להתחיל כ- tabula rasaוללא קשר קודם עם מי מהצדדים.

קווי דמיון

על אף השוני, יש דמיון רב בין טיפול זוגי לבין גישור בין בני-זוג בהליכי גירושין. המשותף מתחיל בכך, ואולי נובע מכך, שטיפול וגישור שייכים שניהם למקצועות המסייעים (helping professions); איש מקצוע מעניק סיוע לבני-זוג הנמצאים במצוקה מסויימת. כמו כן, על שני התהליכים חלה סודיות, למעט אותם נושאים שחלה עליהם חובת דיווח (סכנה לחיי אדם ופגיעה בקטינים). שני התהליכים מתנהלים בעיקר עם שני בני-הזוג ביחד, עם אפשרות לשיחות פרטיות עם כל אחד מהם לחוד. שני התהליכים הם וולונטריים ותלויים ברצונם של בני הזוג להשתתף בהם. כמוכן, מבוססים תהליכים אלה על מחויבות אישית לתהליך. המטפל והמגשר כאחד שומרים על ניטרליות כלפי שני בני הזוג ונמנעים מליצור קואליציה עם צד אחד.

בשני התהליכים, נשארת קבלת ההחלטות לגבי חייהם של בני הזוג, בידיהם. המטפל והמגשר כאחד מסייעים למשתתפים לבדוק את ההשלכות של ההחלטות השונות, אך אינם מכתיבים להם את הדרך.

שני התהליכים מתחילים בשיחת היכרות, הסברים אודות התהליך, הגדרת המטרה ואיסוף נתוני רקע. אני נוהגת להתחיל את השיחה הראשונה בשני התהליכים בעשיית "genogram" הכולל שלושה דורות. בניהול השיחות בשני הסוגים, המטפל/המגשר משקף ומסכם את דברי המשתתפים ולעיתים "מנסח מחדש" (reframing) את דברי בני-הזוג. כאשר עולה בטיפול קונפליקט מוגדר, המטפל עשוי להשתמש באותן הטכניקות שבהן משתמש המגשר, כדי לפתור את הבעיה: פרוק הנושא לתת-נושאים, בירור האינטרסים העומדים בבסיס עמדות הצדדים, הערכת החשיבות היחסית של תת-הנושאים אצל כל צד והנחיית משא ומתן בין הצדדים. בשני התהליכים, מנסים לשפר את התקשורת בין בני-הזוג וללמד אותם טכניקות ליישוב מחלוקות.

מרכיב חשוב בשני התהליכים הוא כישוריו של המטפל / מגשר: יכולתו לגלות אמפטיה למצבם הרגשי של בני-הזוג, יצירת קשר של אמון וידע מקצועי רלוונטי. אלה מוסיפים למעמדו בעיני המשתתפים ומקנים לו כוח השפעה על בני-הזוג להתקדם בתהליך.

הבדלים עיקריים

המטרה. מה שמבדיל בין גישור לטיפול זוגי באופן מובהק, הוא המטרה. המטרה המוגדרת של הליך הגישור היא סיוע בתכנון הפירוד בין בני-זוג. המטרה היא לקבוע את תנאי הפירוד במישור ההורי,  הכלכלי והממוני. במקרים שבהם הפניה לגישור היא בעקבות סכסוך בין הצדדים לגבי התנאים של הגירושין, המטרה היא ליישב את הסכסוך הספציפי. המטרה המוגדרת של הטיפול הזוגי היא בדרך כלל, ניסיון לשפר את הזוגיות. לפעמים הטיפול מהווה תהליך אבחוני לצורך קבלת החלטה בעניין המשך הזוגיות. לדאבוני, קיים בלבול במונחים, והמילה "גישור" אינה מזוהה תמיד, עם הליך המתייחס לגירושין; ישנם זוגות  שמבקשים "גישור", אך כוונתם היא לגשר על חילוקי הדעות והרצונות השונים שלהם כזוג, כדי שיחיו טוב יותר. בגלל השוני במטרה, תוכן השיחות שונה לחלוטין; בטיפול עוסקים בהיבטים שונים של הזוגיות ושל חיי המשפחה, בגישור עוסקים בענייני כסף וממון ובסוגיות המתייחסות להורות העתידית. בני-הזוג מביאים לשיחות הגישור דפי בנק, תלושי משכורת ומסמכים רלוונטיים אחרים.

משך התהליך. הגישור הוא תהליך מאוד מובנה ומנוהל על-ידי המגשר. התהליך הוא קצר יחסית; מספר מועט של פגישות. הזמן הדרוש משתנה מזוג לזוג בהתאם למורכבות היחסים ביניהם ובהתאם למידת ההסכמה או אי-ההסכמה שלהם בנושאים השונים. מקרה פשוט עשוי להסתיים בשתיים או שלוש פגישות, מקרה מורכב או קשה עשוי להימשך חמש-שש פגישות או יותר, בסך-הכל, מספר שבועות בלבד. תהליך הטיפול הזוגי, לעומת זאת, נמשך בדרך כלל,  מספר חודשים עד שנה.

מהות התהליך. הדגש בגישור הוא על העתיד – לא על העבר. בטיפול עוסקים הרבה בעבר; בעבר של הפרט ושל הקשר הזוגי, וגם על ההווה. בגישור עוסקים בעובדות אובייקטיביות ובטיפול עוסקים בתפיסות סובייקטיביות. בגישור, מוטלת על בני-הזוג אחריות לבצע פעולות מסויימות, כמו: עריכת תקציב, התייעצויות עם מומחים רלוונטיים ועוד. קידום התהליך מותנה במשימות שבני-הזוג מבצעים מחוץ לישיבות הגישור. בטיפול, העבודה העיקרית מתנהלת באחריות המטפל ובמהלך פגישת הטיפול. אמנם ניתנים גם תרגילים ושיעורי-בית אך הם אינם מהווים חלק מרכזי בתהליך (למעט בטיפול מיני).

התייחסות לצד הרגשי והאישי. ההתייחסות לרגשות של בני-הזוג הוא הבדל משמעותי נוסף בין גישור לבין טיפול. אמנם זו סוגיה שמבדילה בין מודלים שונים של גישור, אך בדרך כלל, ההתייחסות לרגשות בגישור היא מצומצמת יותר ושטחית יותר מאשר בתהליך טיפולי. העולם הרגשי של המטופלים עומד במרכז התהליך, בגישור הוא שולי -  רקע שיש להכיר, להבין ולהתגבר עליו. בגישור, לא מנתחים את הרגשות, לא מפרשים אותם ולא מחפשים את מקורותיהם בילדות.

כמו כן, אין בגישור התייחסות לאישיותם או לתכונות האופי של בני-הזוג. הדגש הוא על רצונות, על צרכים (רגשיים, כלכליים ומעשיים כאחד) ועל אופציות שונות לפתרון הבעיה. לא מנסים לשנות את בני-הזוג אלא לסייע להם להגיע להסדר הוגן ומעשי.

הגדרת היעד. נקודה נוספת המבדילה בין שני התהליכים היא בהירות היעד וקנה המידה להערכת השגת היעד. בגישור -  היעד עשוי להיות הסכם גירושין. במקרים אחדים, הצדדים באים כדי ליישב סכסוך בנושא מסויים. בכל מקרה, היעד ברור והתהליך יסתיים בהשגת היעד. כמובן, לא תמיד משיגים את היעד והתהליך יכול להסתיים בהסכם חלקי או ללא יישוב  הסכסוך שבגללו פנו לגישור. בדרך כלל, בטיפול, היעד מוגדר בצורה כללית בלבד: בני-הזוג רוצים "לשפר תקשורת", "לריב פחות", "להסתדר יותר טוב". קנה המידה של הצלחת הטיפול הוא סובייקטיבי. אם יש סמפטום מובהק ניתן להעריך באיזו מידה הסמפטום פחת או נעלם, אבל קשה יותר למדוד "שיפור במערכת היחסים הזוגיים".

"תופעות לוואי" טיפוליות מהשתתפות בגישור

למרות שגישור אינו טיפול, אני מוצאת שיש לגישור היבטים "מרפאים" עבור המשתתפים בו. העובדה, שהזוג מצליח להסדיר את הגירושין בדרכי שלום, ללא צורך בהתדיינות משפטית, מאוד מקל על כל המשפחה. למקרים רבים בגישור, מתלוות גם "תופעות לוואי" חיוביות נוספות: המתח והחרדה הקיימים בתחילת הליך הגירושין פוחתים באופן משמעותי, כאשר בני-הזוג מתחילים לשתף פעולה לקראת הסדר. מטבע הדברים, החרדה מהבלתי ידוע קטנה כאשר מתגבש הסדר מפורט. הפחתת המתח ניכרת גם על הילדים שבתחילה דאגו מה יעלה בגורלם. לאחר תקופה קצרה בגישור, ההורים יכולים לספר לילדיהם על התוכניות המתייחסות לעתידם. גם  המריבות הקשות שהיו בין ההורים לפני הגישור, מריבות שהכבידו על הילדים, פוחתות, ובעקבות יישוב הסכסוכים מושגת רגיעה בבית.

עבור מגושרים רבים, תהליך הגישור מהווה חוויה של העצמה (empowerment), חיזוק הביטחון כאדם בעל יכולת להתבטא, לנהל משא ומתן ולדאוג לאינטרסים של עצמו. חלק מהזוגות לומדים להקשיב אחד לשני ולפנות לצד השני בצורה חיובית במקום בהאשמה ובדרישות. לפעמים המגושרים לומדים מיומנויות בפתרון בעיות, דבר שעשוי לשרת אותם בעתיד.

הזהות הכפולה כפסיכולוגית וכמגשרת

כפי שתיארתי למעלה, יש היבטים טיפוליים בגישור והיבטים "גישוריים" בטיפול זוגי. אולי בזכות חפיפה זו, אני לא חשה כל כך את השונות בין עבודתי כפסיכולוגית/כמטפלת זוגית לבין עבודתי כמגשרת. אני מחליפה "כובעים" ללא בלבול. לו היה "משקיף" בקליניקה שלי, הוא היה מזהה בקלות אם אני "מגשרת" או "מטפלת" בזוג מסויים. אף על פי ששני הכובעים מונחים על אותו ראש, על אותו איש מקצוע בעל ידע בפסיכולוגיה, בטיפול משפחתי ובגירושין, הגבולות בין שני התהליכים  ברורים לי מאוד וחד משמעיים. ארגז הכלים המשמש אותי, מכיל את הכלים הן לגישור והן לטיפול זוגי והם נשלפים על פי הצורך ברגע נתון. מבחינתי, גישור הוא תחום התמחות נוסף שלי כפסיכולוגית, כפי שמהווה גם הטיפול המשפחתי תחום בהתמחות שלי.

אם אין בעייה ברמה האישית, בהבחנה בין גישור לטיפול זוגי/משפחתי, היכן אם כך, נמצא הבלבול ? לדעתי קיים קושי בהגדרת תחום הגישור בגלל התפתחותו כעיסוק רב-מקצועי ורב-תכני. בבעייתיות זו חשתי, כשנכנסתי לתחום הגישור. מהו המכנה המשותף ומהם ההבדלים ביני, כמטפלת זוגית שהתמחתה בגישור,  לבין עורך-דין שהתמחה בגישור? האם גישור בגירושין הוא רק "עוד נושא" שמתאים לגישור, כמו התחום העסקי, הקהילתי או הבין-לאומי? האם גישור הוא מקצוע עצמאי או התערבות מסוימת של אנשי מקצוע ממדעי החברה או מהתחום המשפטי?  גם ההתפתחויות בגישור בארץ בשנים האחרונות מחזקות את הדאגות שכתבתי עליהן בתחילת דרכי כמגשרת ((Zaidel, 1988; גישור בגירושין התחיל בישראל בשנות ה-80 כעיסוק של מטפלים שעברו הכשרה מיוחדת ומעמיקה בגישור בגירושין וההתאחדות המקצועית של המגשרים נעשתה במסגרת האגודה הישראלית לטיפול במשפחה. בשנים האחרונות, קורסי גישור בסיסיים נעשו "אופנתיים" ובתוספת "קורס השלמה" קצר המגשרים החדשים נעשים מגשרים בענייני משפחה וגירושין. העיסוק בגישור הינו פרוץ לחלוטין, ללא בקרה וללא סטנדרטים. אבל זה נושא למאמר אחר. 

מקורות

זיידל, סוזן. גירושין בדרך אחרת. הוצאת אור-עם, תל-אביב, 1993.

זיידל, סוזן. המדריך לגישור ולהסדרי גירושין. הוצאת הסכמות, חיפה, 2001.

Deutsch, Morton (1973). The Resolution of Conflict. Constructive and Destructive Processes. Yale University Press, New Haven.

Deutsch, Morton and Coleman, Peter, Eds. (2000). The Handbook of Conflict Resolution. Theory and Practice.Jossey-Bass, San Francisco.

Menkel-Meadow, Carrie (1995). The many ways of mediation: the transformations of traditions, ideologies, paradigms and practices. Negotiation Journal, 11(3), 217-242.

Picard, Cheryl. (2000). The many meanings of mediation. A sociological study of mediation in Canada. Unpublished doctoral dissertation, Carleton University.

Schwebel, A., Gately, D., Renner, M. and Milburn, T. (1994). Divorce mediation: four models and their assumptions about change in parties’ positions. Mediation Quarterly, 11(3), 211-227.

Zaidel, Susan (1988). Identity issues for mediators. Mediation Quarterly, no. 19, 27-31.