There are many reasons, apart from the well-being of the children, for making the effort to maintain and improve the quality of one’s marriage. Nevertheless, for those who decide to divorce, the information provided in the book may help parents understand what their children experience in having to live in two worlds. For grown-up children of divorce, the book may help them understand the impact their parents’ divorce had on them.

Marquardt points out the many ramifications of life in two homes. Regardless of the parenting arrangements, children do a lot of moving from one home to another. The transitions may be easier when both homes are in the same city, but that may also mean more frequent transitions for the child. Children find themselves longing for the missing parent regardless of which home they are in at any given time. There are usually many differences between the two worlds that evolve over time and children need to adapt to each home in order to fit in. This chameleon-like adaptation impacts on the child’s sense of self, as if he is two divided selves, one for each parent. Identifying with a parent, resembling a parent in appearance or behavior, becomes a complex issue in the home of the other parent. A major problem for children is in having to keep “secrets” all the time, in remembering what they can share with each parent about their lives in the home of the other parent. The secrets may have to do with relationships, with finances or with any other sensitive issue. Unfortunately, some parents tend to cross-examine the child about the other parent’s life, putting the child in a difficult situation.

Remarriage or long-term cohabitation of a parent presents new difficulties for the child, particularly when the new partner has children from a previous marriage and when the new couple has a child of their own. In spite of the difficulties, there may be genuine bonding to the parent’s new partner which will compound the sense of loss if the new relationship comes to an end (which it often does).

Another impact of divorce is that children often “grow up” ahead of time, as they are often left alone to take care of themselves and often feel responsible for the well-being and happiness of their parents.

Undoubtedly, growing up in a stable home with both parents together provides children with a stronger sense of security, belonging and self-identity. In her concluding chapter, Marquardt is quite emphatic in her recommendation that divorce should be a last resort when there are problems in a marriage. When there are serious problems in the marriage, couples should get help to improve their marriage so they can remain with the person they fell in love with. She strongly believes that for children, even a “good divorce” is far worse than a “good enough” marriage. The book is worth reading, both for professionals who deal with divorce, persons who are considering divorce or have already divorced, and for those who experienced divorce in their childhood.

1. דברו עם הילדים על הפירוד
מחקרים מראים שאחוז קטן מהורים גרושים ממש יושבים עם ילדיהם לקראת הפירוד ומסבירים לילדים מה עומד להתרחש. בהעדר הסברים, ילדים חווים בלבול מוחלט. חשוב לדבר עם הילדים ולהסביר להם, בשפה פשוטה, מה יקרה ומה ההשלכות על חייהם. בהעדר הכנה והסברים, ילדים חשים חרדה וגעגועים, מצב שמקשה על הסתגלותם לפירוד.

2. תהיו זהירים
חשוב לזכור שהילדים אוהבים את שני ההורים. שימו לב שמסמכים משפטיים ואחרים המעידים נגד ההורה השני לא נשארים על השולחן במטבח או במקומות אחרים שהילדים מגיעים אליהם. כמו כן, על תדברו עם חברים, הורים או עורכי-הדין שלכם על בן-הזוג האחר או על ההליכים המשפטיים כאשר הילדים בחדר הסמוך. הילדים יהיו סקרניים וינסו לשמוע על אף שאין להם הכלים להבין את העניינים של בוגרים וכואב להם לשמוע על הקונפליקטים בין ההורים ולשמוע הערות שפלות על אחד ההורים.

3. התנהגו כבוגרים והרחיקו את הקונפליקט מהילדים
עם כל הרצון הטוב, הורים רבים לא עומדים בעיקרון זה, למרות שהם יודעים שזה פוגע בילדים לערב אותם ב”מלחמות” ההורים. כאשר הורים מעמידים את הילדים “באמצע”, משתפים אותם בפרטי פרטים של המעשים הרעים של ההורה האחר, משתמשים בהם כ”מרגלים” או כ”שליחים” – הילדים עלולים להיכנס לדיכאון ו/או להיות כועסים ואלימים והם עלולים לפתח בעיות התנהגות בבית ובמסגרת לימודית.

4. אבא, תישאר בתמונה
מחקרים לטווח ארוך מראים שמעורבות פעילה של האב אחרי הפירוד מיטיבה עם הילדים. פתחו תוכנית הורות שמאפשרת קשר שוטף ומשמעותי בין הילדים לבין שני ההורים. קשר טוב עם האב מסייע לילדים בהתפתחותם בכל הגילאים. מעורבות פעילה של האב משפיעה על הישגים אקדמיים של ילדים, במיוחד בגיל ההתבגרות. חשוב לעזור בהכנת שיעורי בית ועבודות לבית-הספר, להפעיל סמכות ומשמעת ולהיות נגיש ופתוח לשיחות עם הילדים על בעיות רגשיות.

5. אימא, הכעס שלך שייך לך ולא לילדים
לפעמים, מתוך כעס ופגיעות, אמהות מנסות להוציא את האב מחיי הילדים, אפילו במקרים שבהם האב היה אבא טוב והילדים אוהבים אותו. תזכרי שהרצון שלך להוציא את ה- EX מהחיים שלך אינו חופף עם הצורך של הילדים. ברוב המקרים, ילדים מאוד רוצים קשר עם אבא, כמה שיותר.

6. תהיו הורים טובים
טבעי להרגיש ולהביע כעס ועצב, אבל תקופת הפירוד איננה מהווה “חופשה” מתפקיד הורי – הצבת גבולות, השגחה, דרישות וציפיות מהילדים ולהיות נגיש רגשית. ילדי גירושין מתמודדים טוב יותר עם המשבר כאשר ההורים מתפקדים טוב כהורים.

7. דאגו לבריאות הנפשית שלכם
רצוי לפנות לעזרה מקצועית אם רגשי דיכאון, חרדה או כעס ממשיכים להציף אותך. אפילו מספר קטן של שיחות אצל פסיכולוג עשוי לסייע לך. תזכרו, מצבכם הנפשי משפיע באופן ישיר על ילדיכם.

8. שימרו על קשרים עם אנשים משמעותיים בחיי ילדיכם
לעודד את הילדים לשמור על קשר עם בני משפחה וחברים משמעותיים, גם של ההורה השני. רצוי להיעזר באותן המטפלות ושמרטפיות שהיו לילדים לפני הפירוד. המשכיות מקנה לילדים רשת ביטחון.

9. הקדישו מחשבה רבה לגבי קשרים זוגיים חדשים
שאלו את עצמכם: האם הילדים חייבים להכיר כל אחד שקבעתם להיפגש איתו? קודם כל, קחו זמן רב לפני החלטה למגורים משותפים או נישואין שניים. ילדים קטנים נקשרים לבני-זוג הפוטנציאליים שלכם ואם הקשרים מסתיימים, ילדים חווים אובדן נוסף שגורם להם עצב, איבוד ביטחון ואמון באנשים. כמו כן, אל תצפו שילדים גדולים יקשרו מהר לאדם שאתם בחרתם – הוא יצטרך “להרוויח” את הכבוד והחיבה לאורך זמן.

10. לשלם מזונות
חשוב לשלם דמי מזונות באופן סדיר, גם כאשר כועסים על בת-הזוג לשעבר וגם אם היא מפריעה לך לראות את הילדים. למשפחות פרודות או גרושות קשיים כלכליים יותר מאשר למשפחות שלא נפרדו, גם כאשר דמי המזונות משולמים. אל תחריפו את המצב. בתשלום סדיר של המזונות קיים מסר לילדים שאתה אוהב ודואג להם ושאתה מפריד ביניהם לבין קונפליקטים שקיימים בין ההורים. הם יעריכו את זה כשיהיו גדולים.

My enthusiasm about the new model of “lawyering” led me to write two articles on the topic that were published in Israeli law journals (in 2002), but the idea seemed to fall upon deaf ears. More recently, a number of Israeli family law attorneys who practice mediation have shown interest in the practice of “Collaborative Divorce,” so I became curious about this latest model and the people who are marketing it.

I read Pauline Tesler and Peggy Thompson’s 2006 book, Collaborative Divorce, to get the inside story of what they describe in the subtitle as “The revolutionary new way to restructure your family, resolve legal issues, and move on with your life.” The book is intended for the general divorcing public—not for divorce professionals. Although I was disappointed at the simplistic level of writing, the authors are not to be blamed for addressing the layperson, a task they accomplished quite adeptly. However, I found the book quite offensive in the way they presented the method of collaborative divorce (the “cure-all” for the evils of divorce) and the negative descriptions of other means of resolving divorce issues, including mediation. It was an overly simplistic, black and white description of “good guys” (collaborative attorneys and coaches) and “bad guys” (everyone else, especially the “old-style” divorce attorneys). Although mediation was not exactly in the category of the “bad guys”, it was presented inaccurately and in a negative light as lacking all the good parts that only collaborative divorce offers its clients. Is this the authors’ idea of interdisciplinary collaboration?

There are only three pages on which mediation is mentioned at all and then, only as an inadequate process in contrast to collaborative divorce. I wonder how many mediators would agree with the following descriptions of mediation: “No one teaches you how to improve your communications with your spouse during or after the divorce or how to be a more focused and effective participant in negotiations” (p. 33); “No one helps the children express their needs and wishes or teaches you or your children what you need to know about the stresses and challenges children generally, and your children specifically, experience during divorce. So as long as you and your partner reach agreement about dividing up time with your child, the job is done, whether or not the arrangement is likely to work well for your child” (p.34). The authors dismiss mediation as inadequate and never acknowledge that mediators make use of outside experts when needed, as part and parcel of a thorough mediation process. What kind of collaborative approach to divorce is that? I was left wondering if the new collaborative lawyer was merely a disguise for the traditional, competitive, adversarial lawyer—a new tactic to lure the public away from mediation and back into the lawyers’ den, only this time a den with chairs for mental health professionals in the role of divorce coaches and experts in children.

I understand that there are many variants of the collaborative divorce model sprouting up across North America and beyond and, perhaps, they are less “adversarial” in their marketing techniques. One website that I checked followed the Tesler-Thompson model, with the use of two divorce coaches, two lawyers, a child expert and a financial expert, all of whom claim to have training in mediation. Their website compares collaborative divorce with mediation, stating that ”Both processes use problem-solving techniques to resolve disputes, but in collaborative divorce the neutral third party is eliminated and replaced with counsel that use mediation techniques to assist with resolving issues and give legal advice at the same time” (italics mine). So, instead of one neutral mediator, there are two lawyer-mediators who prefer to wear their “lawyer hats” because they like to give advice to their individual clients! They use mediator techniques, but remain one-sided lawyers who do their best to avoid going to court (the collaborative model stipulates that they lose their clients if litigation becomes the chosen path for either client). No wonder they may still need a mediator, as the set-up remains somewhat adversarial by the very nature of having legal representation for each party. Even if an external mediator is not needed, the parties are unwittingly employing the services of six mediators instead of just one, although their official titles and roles are not as mediators but as divorce coaches, attorneys, child expert and financial expert.

From the standpoint of the mediation community, the addition of divorce coaches and other experts in the collaborative divorce model is certainly preferable to the simpler model of collaborative law, because there is now work for them too. In collaborative divorce, mediators from the mental health professions have “equal opportunity” to serve the divorcing clients (although their title and job description is restricted to their professional expertise in dealing with the emotional side of divorce)—a situation which can be viewed as a win-win solution to the competition among the mediators from the various professions. However, the question remains as to how necessary it is for the clients they serve to have two, four, five or six mediators with different areas of expertise. Moreover, the model seems to be a return to the pre-mediation era, in which attorneys gave legal advice and the mental health practitioners helped the clients cope with the emotional crisis, effective communication and improved parenting skills.

Apart from the financial cost of so many professionals (all in private practice), there seems to be an underlying message that two divorcing adults are incapable of doing anything right without massive and continual professional assistance. They are presented as the helpless “victims” of emotions, requiring ongoing assistance and hand-holding to make sure the outcome of divorce will be good for all members of the family. In contrast, mediation is based on a view of the divorcing partners as competent people who are able to obtain and process the relevant information with a little guidance, and who are capable of making good decisions for themselves and their children. Mediators may utilize additional experts when necessary, but the emphasis is on empowering the clients.

Clearly, not all divorcing couples and families are alike, and different people need different services. The collaborative divorce approach has many valuable aspects and is likely to serve clients well. However, I am concerned that the approach does an injustice to a large number of divorcing couples who are not in need of a team of expert consultants from beginning to end. Apparently, not all models of collaborative divorce are built on such a full team of professionals, but the involvement of two collaborative attorneys is essential to the model. While one divorce coach may serve both parties and may also serve as the child expert, each party must retain his or her own attorney. This two-attorney model is clearly a residual from the adversarial model of divorce, even though one legal expert is sufficient in the context of a non-adversarial approach to resolving divorce issues (the attorney’s role is to provide information about the law, to write the legal agreement and process it in court).

Why not offer co-mediation teams that include one mediator with psychological training and one mediator with legal training, and call it “collaborative divorce”? Why not have just one mediator, who uses external experts (financial, children’s issues) as needed? In fact, mediation is often conducted between two spouses who each have their own attorney to consult with, so what is so “revolutionary” or new about collaborative divorce?

The mediation process was developed as an alternative to the adversarial method of divorce and it welcomed all professionals who were concerned about the well-being of families. Mediation encouraged a collaborative divorce process from the beginning—collaboration of attorneys and other experts for the common goal of assisting divorcing families to reach agreements that considered the needs and the welfare of both parties and their children. Some families require only minimal assistance, while most require guidance and information, and some families require a battery of professionals to get the job done. Mediation is not the best or the most suitable method for all cases, nor are the various collaborative models necessary or cure-alls for the entire divorcing population. I hope that the “pushers” of collaborative divorce will be more modest in their claims and more accurate in their descriptions of the mediation process so that potential users can choose the path that suits their needs.

Published in FAMILY MEDIATION NEWS, Summer 2008, the newsletter of the Family Section of the Association for Conflict Resolution.

להלן מספר שאלות המופנות לאנשים שמחליטים להתגרש:

1.האם יש לך עדיין רגשות של חיבה ואהבה כלפי בן/בת הזוג?רגשות חיוביים כלפי בן/בת הזוג מהווים בסיס טוב להמשך הנישואין, על אף הקשיים במערכת היחסים ביניכם. נכון שאהבה אינה מספקת – נדרשים מאפיינים נוספים כדי שהנישואין יהיו מספקים (הבנה, הערכה, שיתוף פעולה ועוד) – אבל בכל זאת כדאי לעבוד על הקשר ולא לנטוש אותו ללא ניסיון רציני לשפר אותו.

2.האם באמת אתה רוצה להתגרש, או האם אתה רק מאיים? לפעמים, בעת מריבה חריפה, בני-זוג מנפנפים את דגל הגירושין כאיום או אמצעי להביע כעס ותסכול. אולי זו דרך להפגין עד כמה הנישואין רעים עבורך. אולי זו הדרך לנצח במריבה ולקבל את מה שרצית. רצוי לא להשתמש בגירושין כאמצעי לחץ או מתוך תסכול רגעי. רצוי להודיע על גירושין בזמן של רגיעה, מתוך שיקול דעת, ומתוך מוכנות לסיים את קשר הנישואין.

3.האם ההחלטה מבוססת על מודעות עצמית או שזו החלטה מתוך תגובה רגשית למצב?
רצוי שההחלטה להתגרש תהיה החלטה שקולה, עם מודעות לכל ההשלכות ולכל הרגשות שלך - החלטה שתוכל לעמוד מאחוריה לאורך זמן. מוכנות לגירושין, פרושה ריחוק רגשי מבן הזוג.

4.האם פתרת את הקונפליקט הפנימי שלך לגבי הגירושין?האם הפגת את החששות שלך? התרת את הספקות שלך שזו ההחלטה ה”נכונה”? התמודדות עם הסיבות לא להתגרש הינה חלק מתהליך ה”התבשלות”. שלמות עם ההחלטה אינה אומרת שרגשי האשם, חרדות, עצבות וכולי נעלמו לגמרי, אבל הם פחות חזקים ואינם מוציאים אותך משיווי המשקל.

5.האם אתה יכול להתמודד עם התוצאות השליליות של הגירושין?

גירושין מביא איתו שינויים וצער, אובדן המשפחה כפי שהייתה, אובדן זוגיות, אובדן החלומות והתוכניות לעתיד, קשיים כלכליים ואולי שינוי במקום ובתנאי מגורים. אכזבות, בדידות, תחושות של כישלון וחוסר ערך – הצפה של רגשות קשים, לעיתים לצד רגשות חיוביים כמו חופש והקלה. חשוב להיות מוכן לעליות ומורדות במצבי רוח וחשובה הנגישות לחברים טובים ולקרובי משפחה תומכים.
מוכנות לגירושין, פרושה נכונות להשתחרר מבן/בת הזוג מבחינה רגשית, מנטאלית ומעשית. מוכנות לגירושין, פרושה קבלת החוסר ביטחון והפחד מחוסר וודאות בחיים.
מוכנות לגירושין, פרושה קבלת השינויים ברמת החיים, בסגנון החיים ובמצבים המשפחתיים שהיית רגיל לחוות.
מוכנות לגירושין, פרושה קבלת העצב, הגעגועים והכעסים של ילדיכם כלפיכם.

6.האם אתה מוכן לקחת את השליטה בחיים שלך באופן אחראי ובוגר?
הצורך לקבוע את הסדר הגירושין ולתכנן את העתיד חל על שני בני-הזוג, על מי שקיבל את ההחלטה וגם על מי ש”כופים” את ההחלטה עליו. מרירות, נקמה וחוסר אונים עלולים להקשות על זוגות כאשר הם מנסים להגיע להסכם גירושין. משא ומתן שמתנהל על בסיס של חוזק אישי, הבנה הדדית וכבוד אחד כלפי השני יביא לתוצאות טובות יותר למשפחה ולהסכם גירושין הוגן לשני בני-הזוג.

(ההשראה למאמר זה הייתה קריאת חומר בנושא שנכתב ע”י Bruce Derman and Wendy Gregson, מאמר שהופיע באתר גישור אמריקאי.)

גישור בסכסוכי ירושה, כתחליף לתביעות משפטיות בין קרובי משפחה, יכול למנוע ניתוקים במערכות יחסים במשפחה המורחבת. הנזקים הנגרמים ע”י הליכים משפטיים משפיעים על בני משפחה במשך דורות. פניה של קרובי משפחה מסוכסכים למגשר במקום לעורכי-דין, עשויה לפתור חלק מהבעיות בדרכי נועם ולשביעות רצונם של כל הצדדים.

הסכם ממון. הסכם ממון מסדיר את ענייני הרכוש בין בני-זוג ויכול להסדיר עניינים אחרים הנובעים מפירוק השותפות ביניהם. ישנם זוגות העורכים הסכם ממון לפני החתונה כדי להגן על הרכוש האישי של כל אחד ולמנוע התדיינות עתידית עליו במקרה של גירושין. הדבר שכיח כאשר קיימים הבדלים משמעותיים בממון הצדדים ובמקרה בו הוריו של אחד מבני הזוג נותנים סכום כסף גדול עבור קניית דירה לזוג הצעיר. לעיתים הניסיון להגיע לניסוח מקובל של הסכם ממון מעורר מחלוקת ומגשר יכול לסייע ביישובו.
כמו כן, נפוץ עוד יותר לערוך הסכם ממון בין בני-זוג שחיים ביחד ללא נישואין, במיוחד כאשר לאחד מהם או לשניהם יש ילדים מנישואין קודמים ורכוש בעל ערך משמעותי (נכסים). חשוב להם לקיים שותפות כלכלית אבל גם חשוב להם להגן על זכויות ילדיהם מקשרים קודמים. הסכם ממון במצב של נישואין שניים (או בתור ידועים בציבור) עשוי להתייחס גם כן לשימוש בכספים שכל אחד ירוויח במהלך הקשר. שיחות בין בני-הזוג על ענייני ממון, הכוללות בדרך כלל מושגים כמו מחוייובות”, “שוויון” ו”ביטחון” עלולות לפגוע בקשר הרגשי בין בני-הזוג. מגשר יכול לסייע בדיונים בנושאי ממון ובקבלת החלטות.

טיפול בהורים קשישים לעתים הופך לנושא טעון בין אחים, לגבי סוג הטיפול, מימון ההוצאות או חלוקת הנטל היום-יומי. כמו כן, לעתים קיימת שאלה של אפוטרופסות ושל ניהול כספי ההורים. בכל הנושאים, מגשר יכול לסייע למשפחות למצוא פתרונות בלי לקלקל מערכות יחסים.

גישור בין הורה לבין מתבגר דומה מאוד לטיפול משפחתי, אבל מתנהל בלי ה”כתם” של טיפול, ומאפשר למשפחות שלא היו מגיעים למטפלים לפתור סכסוכים בין הורים לבין ילדיהם המתבגרים (בדרך כלל בעיות משמעת המאפיינים את גיל ההתבגרות). המגשר מסייע להם להגיע להבנה ולהסכמה בנושאים השנויים במחלוקת.

עסקים משפחתיים. לגישור יש מקום בהקמת שותפויות עסקיות, בסכסוכים המתעוררים במהלך הפעילות של עסק, וכמובן בשלבי פירוק. כאשר השותפים בעסק הינם קרובי משפחה, פי כמה יותר חשוב להפחית את המתחים ולמנוע סכסוכים שעלולים להשליך על המשך מערכות יחסים. יתכן שהמילה “עסק” גורמת למטפל המשפחתי לתחושה שהוא לא במקום הנכון, במיוחד כשהסכסוך מתבטא במונחים כספיים או ניהוליים, אך זה בהחלט בתחום התמחותו של מגשר משפחתי.

השימוש בגישור בהליכי אימוץ ילדים לא קיים בישראל (למיטב ידיעתי), אך קיים בחו”ל במקומות שמאפשרים “אימוץ פתוח”. משתמשים בגישור כדי להגיע להסכם משותף בין ההורים הביולוגים לבין ההורים המאמצים, וגם ככלי לפתור בעיות בין הצדדים אם יתעוררו בעתיד.

השימוש בגישור בהפעלת חוק נוער התפתח רק בשנים האחרונות בארה”ב, וזוכה להתייחסות רצינית במערכת בית המשפט. בנושא רגיש זה, של הוצאת ילדים מהבית בעקבות הזנחה, אלימות או ניצול מיני, משתמשים בהליך של גישור, במקרים מתאימים, לתכנן את עתיד הילד ושל המשפחה כולה, במטרה ליצור שיתוף פעולה בין כל הגורמים הנוגעים בדבר. בגישורים אלו משתתפים צדדים רבים, כולל פקידי הסעד לחוק נוער. בסוף התהליך, התוכנית המוסכמת מוגשת לשופט כחלק מהליך המשפטי.

גישור משפחתי הינו תחום רב-גוני שמתחיל להתפתח בישראל. למטפל המשפחתי יש כישורים וניסיון המתאימים ביותר לעיסוק בגישור משפחתי, בתחום הגירושין ובתחומים הנוספים שהוזכרו לעיל.

התשובה היא שאין גוף שקיבל מנדט בחקיקה לעסוק בהסמכת מגשרים. אין שום חוק שמגדיר מי רשאי להגדיר את עצמו כמגשר ולהציע שירותי גישור. אם זאת, בתחום הגישור במשפחה, האגודה הישראלית לטיפול במשפחה (ע”ר) לקחה על עצמה לעסוק בהסמכת מטפלים משפחתיים וכן במגשרים משפחתיים. האגודה הזאת עוסקת בהסמכת מגשרים משנת 1996 על פי דרישות מסוימות של לימוד הנושא, של קבלת הדרכה בהיקף מסוים ושל ניסיון מעשי בהיקף מסוים. הקריטריונים להסמכה נמצאים באתר האגודה. יש לציין שהאגודה עוסקת בהסמכת מגשרים שהם חברי האגודה ושהם מטפלים משפחתיים. זאת אומרת, ההסמכה רלוונטית אך ורק לאנשי טיפול. לא קיים תהליך של הסמכת מגשרים עבור מגשרים בעלי רקע מקצועי משפטי או אחר.

כאשר אדם מעיד על עצמו כמוסמך – בכל נושא – רצוי שיציין את הגוף המסמיך כדי לדייק במסירת המידע. לדוגמה, יש לי תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית, לא בגישור. הלימוד לתואר שלישי היה בפסיכולוגיה ולא ביישוב סכסוכים. אבל כמגשרת, אני כן מוסמכת – מוסמכת כמגשרת בגירושין ע”י האגודה הישראלית לטיפול במשפחה (משנת 1996).

הייתה תקופה בעבר שבה עמותת מגשרי ישראל (ע”ר) תכננה תהליך של הסמכת מגשרים, אבל הם לא התקדמו לשלב מעשי. כיום, שוב מדברים על הצורך בהסמכת מגשרים, מגשרים כלליים ומגשרים בענייני משפחה בפרט.

לדאבוני, רוב מסגרות הלימוד בגישור לא מקפידים על לימוד האתיקה המקצועית בקורסים שהם מעבירים, וחלקם מטעים את התלמידים שלהם בפרסום הקורסים כקורס מסמיך בגישור. זאת פרשנות מעוותת של המציאות, כי הם מתכוונים שהקורס מוכר ע”י הנהלת בתי המשפט כקורס שעומד בדרישות שלהן בלימוד בסיסי בגישור, אחד הקריטריונים להיכלל ברשימת המגשרים של בתי המשפט. הימצאות ברשימת המגשרים של בתי המשפט היא רחוקה מהסמכה בגישור. תעודה על השתתפות בקורס מוכר ע”י משרד המשפטים או הנהלת בתי המשפט מעידה על כך שהאדם ישב בכיתה בזמן שהמרצה לימד את שיטת הגישור. כל מי שמשלם יכול להשתתף בקורס גישור וכל מי שיושב בכיתה לפחות 80% מהזמן מקבל תעודה. לכן, התעודה אינה מעידה על כישוריו או אפילו ידיעותיו בנושא הגישור.

זה המצב – מצב שאינו מגן על אנשים שמעוניינים להגיע למגשר מיומן. המצב הזה מדאיג אותי, במיוחד לגבי מגשרים בגירושין, ואני חושבת לחזור לפעילות ציבורית כדי לשפר את המצב. בינתיים, אני ממליצה לחפש מגשר/ת מוסמך/ת ע”י האגודה הישראלית לטיפול במשפחה. כמו כן, אם מגשר מציג את עצמו כמוסמך – בפרסום שלו או בעל פה – תשאלו אותו מי הסמיך אותו, או מה המשמעות של הביטוי שהוא השתמש בו.

www.mishpaha.org.il
האגודה הישראלית לטיפול במשפחה

ישנן מספר המלצות בדו”ח הביניים של הועדה ואני לא מתכוונת לדון בכולן באתר. למעשה, עבור מגשרים, וזוגות שפונים לגישור, המלצות הועדה ושינויים בחקיקה לא משנים דבר, כי מאז ומתמיד, תהליך הגישור מסייע לזוגות להגיע להסדר הורות שמתאים להם ולילדיהם. טובת הילדים תמיד היה קו מנחה עבור מגשרים, וזוגות בגישור לעולם לא היו כפופים לחוק זה או אחר.

מה שכן משמח אותי כמגשרת, זה סעיף 5 של המלצת ועדת שניט לתיקון פרק ב’ של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. סעיף 5 מתייחס לשיתוף פעולה בין הורים, דבר שמגשרים מעודדים כעקרון בסיסי. החלק שעשוי לעודד שימוש רב יותר בהליך הגישור הוא סעיף 5 (ד):

נתגלעו חילוקי דעות בין ההורים בעניין אופן מימוש האחריות – לרבות במקרה של פרידה, יפעלו ההורים, ככל הניתן, על מנת להגיע להסכמה בדרכי שלום, לרבות באמצעות צד שלישי המקובל על שניהם ולרבות מטפל מקצועי או מגשר.

אני כולי תקווה שזה יעודד יותר אנשים לפנות למגשרים, לא רק לגבי הסדר הורות אלא גם להסדר נושאי המזונות וחלוקת הרכוש.

אין שוויון בין המינים, אבל בכל זאת חלו שינויים בחלוקת התפקידים בחיי המשפחה. ברוב בתי האב, שני ההורים עובדים מחוץ לבית ושני ההורים מעורבים, במידה מסוימת, בגידול הילדים. החוק הקיים בישראל לגבי חזקת גיל הרך – שילדים עד גיל 6 נשארים בחזקת האם – היה מבוסס על תקופה שבה האם נשארה בבית לטפל בבית ובילדים והאב היה אחראי על פרנסת המשפחה. היום, מסיבות כלכליות ואחרות (כגון קידום הקריירה של האישה), נשים נמצאות בעבודה מחוץ לבית והילדים הרכים נמצאים במשפחתונים, במעונות ובגני ילדים במשך רוב שעות היום. עדיין, רוב האחריות על הילדים נופלת על האישה, במיוחד אם היא עובדת פחות שעות מאשר האב, אבל בכל זאת זה לא המצב שהיה לפני מאה שנים. ישנן משפחות שבהן האב מטפל בתינוקות לא פחות מאשר האם והוא מעורב מאוד בגידול הילדים. התייחסות לאב כהורה פחות חשוב או פחות מעורב – לגבי גיל הרך או בכלל – איננה מתאימה למציאות ככלל גורף. לכן, הגישה החדשה היא לבדוק מה מתאים למשפחה המסוימת, מבחינת חלוקת האחריות בין שני ההורים, מנקודת הראות של טובת הילד ולאור חלוקת התפקידים בין ההורים לפני הפירוד ביניהם.

אף על פי כן, המושג “טובת הילד” הוא מושג מורכב והוא אינו פותר את סוגיות המשמורת, אלא רק במצבים קיצוניים. זה נושא הדורש התיחסות בפרק נפרד.

אז מה זה, תוכנית הורות? הורים מתבקשים לתכנן את חיי הילדים במצב שבו שני ההורים גרים בבתים שונים. הם צריכים לתאר את הלו”ז שלפיו הילדים יהיו אצל האם או אצל האב, בלי להגדיר הורה משמורן (ההורה שמחזיק בילדים) והורה שמקבל זכויות לבקר את ילדיו. ההורים צריכים לתאר את חלוקת האחריות ביניהם בתחומים שונים הכרוכים בגידול ילדים. כבסיס, שני ההורים נחשבים כחשובים לילדיהם ושניהם נחשבים כהורים טובים (להבדיל מהגישה שבודקת מסוגלות הורית כדי להחליט מי ההורה הטוב יותר). ההורים מתבקשים להחליט וברוב המקרים, הם יקבעו הסדר המשקף את תפקודם כהורים עד נקודת הפירוד ביניהם. ייתכן שברוב המקרים, הילדים יהיו אצל האם יותר מאשר אצל האב, כי זה מה שמתאים להם, לא בגלל סעיף בחוק.

תחילה ארחיב לגבי יתרונות איש הטיפול במילוי תפקיד המגשר. כמו שכתבתי בספר, הם מיומנים בתקשורת, יש להם יכולת הקשבה גבוהה, הם מבינים היטב את המשבר האישי והמשפחתי ויש להם רגישות וידע מעמיק בצורכי ילדים ובצרכים הרגשיים של בני-הזוג. התכונות האלה מאפשרות לבני-הזוג להתדיין באווירה נינוחה, להבין אחד את השני ולחשוב על טובת הילדים בכל הקשור להם. המגשר אינו “מטפל” בבני-הזוג בתפקידו כמגשר, אבל הכישורים הטיפוליים שלו משתלבים היטב עם שיטת הגישור.

מטפלים משפחתיים רגילים לעבוד עם שני בני-הזוג ביחד והם רגילים למגוון
הרגשות המופגנות במשבר פירוד וגירושין. המומחיות שלהם בחיי משפחה ובהתמודדות עם משברים ועם קונפליקטים מהוות בסיס טוב לעבודת הגישור. עבור המטפל המשפחתי, גישור אינו מקצוע חדש אלא כלי נוסף בארגז הכלים שלו. הוא יודע לשמור על ניטראליות ולהימנע מגישה שיפוטית.

יש עוד סיבה שניתן לסמוך יותר על הכישורים של איש טיפול. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קבלו הכשרה יסודית במקצוע שלהם, והם היו תחת הפיקוח של מדריכים שהכירו מקרוב את עבודתם כמטפלים. למרות שיש יוצאים מן הכלל, אנשי טיפול הם רגישים לזולת ויודעים להתערב באופן נכון במצבים רגשיים מגוונים. הם נבחנו לא רק על פי הידע התיאורטי שלהם אלא על פי ההתנהגות המעשית שלהם בטיפול. על פי רוב, הם אנשים אחראים ואכפתיים כלפי מטופלים, ולכן יש להניח שיהיו כאלה גם בתפקידם כמגשרים. להבדיל, עורך-דין מקבל רישיון על פי מבחן של ידע משפטי, לא על פי הכישורים שלו ביחס לעבודה בין-אישית. כיום, אין שום מבחן מעשי (גם לא מבחן עיוני) למגשרים – כל מי שמשתתף בקורס גישור מקבל תעודה. אין שום פיקוח, אין דרישה לקבלת הדרכה מקצועית ואין שום בקרה לגבי מה כל מגשר עושה כשהוא משמש מגשר – לא בתחום הגישור הכללי ולא בתחום הגישור במשפחה.

למעשה, אנשי טיפול היו הראשונים בארץ לעסוק בגישור במשפחה בכלל ובגישור בגירושין בפרט. במשך עשור, המגשרים היו רק מטפלים ועורכי-הדין היו עוינים כלפי החלופה להתדיינות משפטית. עורכי-הדין פחדו שהגישור יגזול מהם פרנסה. עם הקמת בתי המשפט לענייני משפחה, בצירוף עובדים סוציאליים כחלק חשוב במערכת (יחידות הסיוע שליד בתי המשפט למשפחה), קהילת עורכי-הדין התחילו לקחת את הגישור ברצינות והתחילו לעבור קורסי הכשרה בגישור שנפתחו בלשכות עורכי-הדין השונות. היום עורכי-דין רבים מציעים שירותי גישור לצד השירותים הרגילים שלהם כעורכי-דין.

אני מכירה עורכי-דין, בעלי הכשרה בגישור, שבהחלט יודעים לעבוד יפה עם זוגות במשברי גירושין. המרכיב החשוב הוא אישיות המגשר והגישה שלו לאנשים וליישוב סכסוכים. אבל ככלל, ההכשרה שעורכי-דין מקבלים בניהול הליכי גישור עם משפחות היא מינימאלית ביותר. הידע והניסיון שלהם עם החוקים בדיני משפחה, עם המערכת המשפטית ועם כסף ורכוש אינו נותן להם יתרון על מגשרים שאינם עורכי-דין. ראשית, כל מגשר בענייני משפחה לומד את החוקים הבסיסיים ואת ההליכים המתקיימים בבתי המשפט ובבתי הדין. מעבר לכך, בני הזוג קובעים את ההסדרים על פי רצונם ועל פי הסכמה, לא בהכרח על פי החוק או על פי נורמות בבתי המשפט. כמו כן, חלק מהלקוחות בגישור מיוצגים ע”י עורך דין ובכל מקרה, הם יכולים לקבל ייעוץ משפטי בכל שלבי הגישור.

למעשה, יש לעורכי-דין מגשרים יתרון אחד והוא שהם רשאים לנסח הסכם גירושין משפטי. בני-הזוג שמתחילים את הגישור ומגיעים להסדר יכולים לסיים את התהליך עם הסכם גירושין, אולי גם בליווי בהליך המשפטי של אישור ההסכם. זה מקל קצת על בני-הזוג, כי הכול באותה כתובת. כאשר המגשר הוא איש טיפול, הוא כותב מזכר הבנה שמסכם את ההחלטות אבל ההסכם הסופי נערך ע”י עורך-דין. אם זאת, חשוב לציין שהיתרון הוא רק במישור הנוחות, כי העלות לעריכת ההסכם היא לא פחות אצל המגשר-עורך-דין מאשר אצל עורך-דין שלא היה המגשר. להפך, יכול להיות יותר זול לזוג אם הם פונים עם הסיכום של המגשר לעורכת-דין בלשכה המשפטית של ויצו או של נעמ”ת לעריכת ההסכם על בסיס הסיכום של המגשר. כמו כן, עלות הליך הגישור עצמו תהיה נמוכה יותר אצל מגשר מתחום הטיפול מאשר אצל מגשר מתחום עריכת דין, כי התעריף לשעה של עורכי-דין מגשרים הוא הרבה יותר גבוה מהתעריף של מגשר מתחום הטיפול.

למשפחה ממוצעת – בעלי דירה, ילדים, מכונית וחסכונות (או חובות) – מגשר מתחום הטיפול יכול לסייע להם בפירוק השותפות הכלכלית וגם לסייע בבניית תוכנית הורות מתאימה. במקרה שלבני-הזוג עסקים מסובכים, ענייני מקרקעין מסובכים וכאשר הסכסוך ממוקד בנושא רכוש בלבד, אז ייתכן ולעורך דין-מגשר יש יתרון על פני איש טיפול.

הוועדה הציבורית מטעם משרד המשפטים בראשות פרופ’ דן שניט הגישה השבוע את
המלצותיה לשר המשפטים פרופ’ דניאל פרידמן. הוועדה שבה חברים אנשי אקדמיה, עורכי דין, שופטים ודיינים, מונתה ב-2005 על ידי שרת המשפטים דאז, ציפי לבני. בכתב המינוי של הועדה היא נתבקשה לבחון את הכללים הקבועים בחוק, את יישומם בפרקטיקה של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים ואת אופן מימושם ואכיפתם של ההסדרים.

הקמת הוועדה נועדה להסדיר את נושא האחריות ההורית עפ”י אמנת האו”ם בדבר זכויות הילד מ-1989, שביסודה עומדת ההכרה במעמדם של ילדים כנושאי זכויות עצמאיים בחברה ובמשפחה. בכך, נותנת האמנה ביטוי להבטחת טובתם וזכויותיהם העצמאיות של הילדים. ישראל הצטרפה לאמנה ביולי 1990.

בהמלצותיה מציעה הוועדה לבטל את סעיף “חזקת הגיל הרך” בחוק משמורת הילדים הקובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו אצל האם. הנחת היסוד של החוק הקיים המופיעה גם בתע”ס החדש היא שטובת הילד מחייבת שיהיה במשמורת אצל אחד ההורים אם כי האחריות ההורית היא אחריות משותפת.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות במתכונתו עד כה גרם למרירות רבה ולמאבקים רבים למרות שקביעת החוק היא כי האפוטרופסות הטבעית היא של שני ההורים גם לאחר הגירושין. טובת הילד מחייבת את הימצאותו במשמורת אצל אחד ההורים.

משמורת משותפת כמעט ולא נתקיימה ונושא ההורות המשותפת במיוחד בגיל הרך עד גיל שש, לא הודגש. ההורה הלא משמורן, במיוחד בגיל הרך, מסתפק לרוב בהסדרי ראיה ומאבד במידה רבה את האפשרות לקבוע את אופן מימוש זכויות הילד.

הוועדה בראשות פרופ’ שניט ממליצה לתת משקל מועדף ל”טובת הילד” , כדי להבטיח את התפתחותו התקינה. לכן, סבורה הוועדה, יש להוציא מהחוק את סעיף “חזקת הגיל הרך” ולקבוע קווים מנחים, באמצעותם יערוך בית המשפט בחינה דקדקנית של כל מקרה לגופו, לצורך מתן הכרעה מושכלת ומנומקת באשר לטובת הילד.
להמלצות עשויות להיות השפעות גם על שאלת מזונות הילדים ועל “מרוץ הסמכויות” בין האזרחית לדתית. ארגוני הנשים התנגדו לחוק החדש גם מחשש להתחמקות גברים מתשלום דמי מזונות ובשל הפער הכלכלי-תעסוקתי הקיים בין גברים ונשים.

בשיטה עד כה קשר של אב וילדיו נתפס ע”י גברים במשפחות של גירושין בסיכון גבוה כזכות שמקנה האם לקשר של האב עם ילדיו. לכן כשהיחסים בין ההורים רעועים במיוחד הקשר לעיתים לא מתקיים בצורה סדירה. מחקרים מוכיחים כי קשר של ילד עם שני הוריו חיוניים להתפתחותו התקינה.

ארגוני הנשים טוענים שהמצב בישראל שונה מהותית מזה ששרר במדינות הרבות בהן בוטלה חזקת הגיל הרך מאחר ובישראל שלא כבמדינות אחרות בית הדין הדתי חושף אותן לסחטנות. הן תלויות בנכונות הבעל להעניק להן גט והן חוששות כי ביטול חזקת הגיל הרך יהווה כלי לסחטנות בהסכם הממון. לעומת זאת, אבות רבים סבורים כי חלוקת אחריות בין שני ההורים לטובת הילד היא מהפכה שתעודד אבות ליטול חלק בגידול ילדיהם וכי במהות עומדת טובת הילדים ולא טובת ההורים.