הסכמות בגישור

כתבה שפורסמה בעיתון מקומי בעקבות הוצאת הספר לאור, מבוסס על ראיון עם המחברת

ד”ר סוזן זיידל, פסיכולוגית המתמחה בטיפול בנישואין ובגירושין, חושבת שכן. לאחרונה, יצאה לאור ספרה השלישית: “להתגרש ולהישאר חברים”. מזה 18 שנה, ד”ר זיידל פועלת למען קידום הגישור כשיטה ליישוב סכסוכים בכלל וסכסוכים משפחתיים בפרט. כ- 10,000 משפחות מתפרקות מדי שנה בישראל, רובם עם ילדים. תהליך הגישור לא מבטיח “חברות” עם בן-הזוג לשעבר, אבל הוא מאפשר לזוגות להתגרש בלי להפוך את הבית לשדה קרב.
סוזן מספרת שלפני 20 שנה, היא ליוותה את הגירושין של חברה וראתה מקרוב איך אנשים תרבותיים הפכו לאויבים “מטורפים”. החוויה הזאת שכנעה אותה שחייבת להיות דרך יותר מכובדת להתגרש והיא נסעה לנוי-יורק ללמוד גישור (mediation). בעשור האחרון, נושא הגישור נעשה יותר מוכר בארץ, אך השימוש בגישור נשאר שולי. הספר החדש נכתב כדי לעודד יותר זוגות להיעזר בהליך הגישור כאשר פירוק המשפחה עומד על הפרק.
הספר מתאר את המערבולת הרגשית שמתלווה למשבר ואת השפעתה על תהליך הפירוד. הוא מציג היבטים פסיכולוגיים, משפטיים ומעשיים הנובעים מפירוד ומציע כלים שיסייעו לזוגות להתמודד עם הבעיות ולהגיע לפיתרונות מוסכמים.
ד”ר זיידל מסבירה שהספר נכתב, מלכתחילה, כך שיביא השראה ועידוד לזוגות שיכולים להפיק תועלת לעצמם משירותי הגישור. אלה אנשים, שהחליטו להיפרד ומעדיפים לעשות זאת בתהליך שאינו הרסני ופוגע. זוגות, המיוצגים על ידי עורכי-דין, עדיין יכולים לבחור בגישור כאמצעי להגיע להסכם. כמו כן, הדיון בסוגיות הפרידה השונות עשוי להועיל, במידה מסוימת, לאנשים שמתלבטים – להתגרש או לא להתגרש - כי הם יבינו במה הוא כרוך ומה האפשרויות העומדות בפניהם בתקופה שלאחר הפירוד.
בספר החדש, סוזן כתבה פרקים הנוגעים בה באופן אישי. לדבריה, היא “עדיין לא התגרשה”, אך לאחרונה היא חוותה גירושין אצל אחת הבנות שלה. החוויה הזאת גרמה לה לכתוב פרק על הורי ההורים המתגרשים. ד”ר זיידל הציגה את הקושי לבשר להורים, את חשיבות הקשרים הבין-דוריים בעקבות גירושין ואת תפקיד הסבים מול ילדים שחווים את גירושי הוריהם. בנוסף, בעקבות הסיפור האישי שלה, הרחיבה ד”ר זיידל את חומר ההדרכה להורים של ילדים בגיל הרך.
היה לה קשה, היא מספרת, לכתוב את הפרק על גירושין “מאוחרים” - גירושין בשלב במעגל החיים שבו הילדים יוצאים (או כבר יצאו) מהקן. הסבירה ד”ר זיידל בספר: “בתקופה שבה הקן מתרוקן, אנשים עושים חשבון-נפש ומקבלים החלטות נועזות. לפעמים הזוגיות מקבלת תנופה חדשה ולפעמים נשארים עם הריחוק והריקנות שבזוגיות. הקרקע פוריה לגירושין מאוחרים.” כשליש מהאנשים שמתגרשים בישראל הם בני 45 ומעלה ומתגרשים גם בגיל 60 ומעלה.
פרק האחרון של הספר דן בסוגיית בחירת המגשר - נושא רגיש, לפי דבריה של ד”ר זיידל. קיים מתח מסוים ותחרות סמויה בין מגשרים בעלי מקצועות טיפוליים (פסיכולוגים, עובדים-סוציאליים) לבין מגשרים בעלי הכשרה משפטית. סוזן ניסתה להציג את השיקולים בבחירת מגשר באופן מאוזן ואובייקטיבי, על אף נטיית לבה.
עטיפת הספר מסמלת את הדו-ערכיות שבחווית הגירושין. הגבר והאישה עומדים גב אל גב, לקראת דו-קרב, בידם אקדחים שיוצא מהם זר פרחים. סוזן מחזיקה באמונה ש”השימוש בגישור מאפשר לזוגות להתגרש ולהישאר חברים, אם ירצו בכך. בכל מקרה, גירושין בהסכמה מאפשרים לבני-זוג לשעבר לשתף פעולה בכל הקשור לילדיהם המשותפים.
הדגישה ד”ר זיידל: “אני לא בעד גירושין ואינני מעודדת אנשים להתגרש. אני מעדיפה לסייע לזוגות לשקם את נישואיהם מאשר לפרק אותם.”
בהקשר לזה, שאלתי את סוזן על הגירושין של בתה. לא במפתיע, הבת והחתן הגיעו להסכם גירושין בעזרת מגשרת (אחרת). כל אחד התייעץ בעורך-דין, אך הם נמנעו מהצורך בהתדיינות משפטית. האם בני-הזוג לשעבר “חברים” היום, שנה אחרי הגירושין? “לא הייתי מגדירה אותם כ”חברים”, אבל בהחלט קיים שיתוף פעולה ביניהם בכל הקשור לילדים. לאחרונה, כאשר בתי עברה דירה, בעלה לשעבר אף הציע את עזרתו”, ענתה ד”ר זיידל, והוסיפה: “הנכדים שלי נהנים מקשר שוטף עם שני ההורים ונראה לי שהסתגלו די מהר למצב החדש. עצוב לי שהנישואין של בתי נכשלו, אבל אני שמחה שלפחות היא התגרשה בדרך טובה.” במקרה זה, הסנדלר לא הלך יחף!